לפניי עתירת המדינה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"פ 4980/07 שהורה, בין היתר, על ביטול החילוט של רכוש המשיב, ובמקומו הורה על מתן פיצוי לקורבנות העבירות בהן הורשע המשיב.
רקע
1. נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי, שלאחר תיקונו, ייחס לו, ב-75 אישומים, שורה ארוכה של עבירות זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; עשרות עבירות של התחזות כאדם אחר; עשרות עבירות של ביצוע הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) וכן עבירות מס.
2. על פי המתואר באישומים 1-72, נהג המשיב לסחור בכלי רכב משומשים, ובמסגרת פעילות זו - הונה קונים רבים. שיטת הפעולה של המשיב הייתה זו: הוא רכש כלי רכב מחברות בעלות ציי רכב, תוך שהוא מזדהה בחלק מהמקרים כאחיו, יוסי כהן. כלי הרכב הללו צברו נסועה גבוהה, והמשיב רכשם במחיר נמוך, המשקף את המרחק הרב שנסעו. לאחר מכן רשם את כלי הרכב על שמו או על שם אחרים, ודאג להזמין ממשרד הרישוי "כפל רישיון", שבו פרטים מעטים יחסית לאלו המופיעים ברישיון הרכב המקורי. בנוסף, זייף את מד הדרך, והפחית את מספר הקילומטרים הרשומים בו. לאחר מכן, היה מפרסם מודעות למכירת כלי הרכב שהוצגו כאילו הם מבעלות פרטית וכאילו צברו רק את מספר הקילומטרים המופיעים במד הדרך. כל זאת, בכוונה למכור את הרכבים הנזכרים במחיר גבוה משוויים הריאלי, וכך עשה. על יסוד המצגים האמורים עלה בידו למכור רכבים ל-72 קונים תמימים במחיר הגבוה משוויים הריאלי. את עיקר התקבולים ממכירת כלי הרכב הללו הפקיד בשני חשבונות בנק שנוהלו על שם אחיו יוסי כהן. המשיב היה מיופה כוח בחשבונות, במטרה להסוות את הכספים ולשם הסתרת פעילותו העסקית מרשויות המס.
על פי האישום ה-73 במספר, התקשר המשיב, כשלוח של אחיו, יוסי כהן, בחוזה לרכישת דירה בגבעתיים שמחירה עמד על 1,305,000 ש"ח, ואת רוב התמורה, בסך 1,268,000 ש"ח, שילם מכספי העבירות אשר הופקדו כזכור בחשבונות בנק על שמו של יוסי כהן. נטען כי הדירה נרכשה על שמו של יוסי כהן במטרה להסוות את זהות בעלי הזכויות האמיתיים בה ואת מקור המימון לרכישתה וכן במטרה להלבין את כספי העבירות. על פי האישום ה-75, הואשם המשיב בעבירות מס שונות, לרבות השמטת הכנסות.
3. בית המשפט המחוזי (השופט צ' גורפינקל) מצא, בנוגע לאישומים 1-72, כי המשיב ביצע את המיוחס לו. עוד קבע כי ב-42 מקרים, בהם בסך הכול שולמו למשיב 1,637,000 ש"ח, הוכח קשר ישיר בין התקבולים הללו ממכירת כלי הרכב, לבין ההפקדות שביצע המשיב בחשבונות הבנק שנוהלו על שם אחיו, יוסי כהן. לפיכך, הוא הורשע ב-71 עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (71 עבירות ולא 72 מאחר שאישום אחד נזנח); 24 עבירות של התחזות כאדם אחר; 42 עבירות של ביצוע הלבנת הון לפי חוק איסור הלבנת הון. בנוגע לאישום 73, מצא בית המשפט כי הוכח שהדירה הייתה בבעלותו של המשיב, על אף שנרכשה על שמו של אחיו, והוכח גם כי נרכשה ברובה מהכספים שהופקדו בחשבונות הבנק על שם אחיו של המשיב, אשר בהם הופקדו תקבולי העבירות הנזכרות. לפיכך הורשע המשיב בעבירת הלבנת הון בקשר לרכישת הדירה. בנוגע לאישום מספר 75, קבע בית המשפט כי המשיב ביצע את כל עבירות המס שיוחסו לו. המשיב זוכה מאחד האישומים בכתב האישום. לאחר שהורשע, ביקש המשיב לצרף לתיק כתב אישום נוסף שהוגש נגדו ולהודות בו, ובית המשפט קיבל את בקשתו. כתב אישום זה ייחס לו ביצוע מעשה אחד נוסף של זיוף, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה והתחזות כאדם אחר. בגין הרשעתו בעבירות הנ"ל, גזר בית המשפט על המשיב 7 שנות מאסר בפועל ושלושה עונשי מאסר על תנאי.
4. בנוסף, משהורשע המשיב בעבירות הלבנת הון, קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את בקשת העותרת לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון לחילוט רכושו של המשיב. העותרת ביקשה לחלט הן את התקבולים שהוסתרו בחשבונות על שם יוסי כהן, והן את הדירה שרכישתה מומנה מכספים אלה. בית המשפט המחוזי קבע כי בחילוט הכספים וחילוט הדירה גם יחד יש משום כפילות, שתפגע שלא לצורך במשיב. על כן, קבע כי יש לחלט רק את הסכום שהופקד בחשבונות הבנק על שם יוסי כהן, דהיינו, 1,637,000 ש"ח, וכי החילוט ייעשה על דרך של מכירת הדירה. עוד נקבע כי אם התמורה ממכירת הדירה תעלה על הסכום האמור, יישאר ההפרש בידי המשיב. אם התמורה תפחת מסכום זה, תושלם היתרה מכספו של המשיב. הקביעות בנושא החילוט, כפי שיתואר עתה, שונו בבית משפט זה, ועל כך - הגישה המדינה את העתירה לדיון נוסף שבפניי.
הערעור
5. בערעורו השיג המשיב על הרשעתו בעבירות הזיוף, על הרשעתו בעבירות ההתחזות כאדם אחר, ועל חומרת העונש שהוטל עליו. בעיקר, השיג המשיב על הרשעתו בעבירות הלבנת הון, וטען כי העבירות בהן הורשע - מעשי רמייה של "סוחר רכב קטן" - אינן בליבת חוק איסור הלבנת הון, אשר בא להתמודד עם עבירות חמורות יותר ובעלות אופי מיוחד כגון פשיעה בינלאומית, סמים, סחר בלתי חוקי בנשק וזנות. המשיב הלין גם על החלטת החילוט וטען כי הסכום שהיה על בית המשפט המחוזי לחלט הוא רק סכום הרווח שהרוויח ממכירת כלי הרכב - כלומר הפער שבין התקבולים שקיבל עבור כלי הרכב לבין עלות הרכישה של הרכב והוצאות נוספות שהיו לו. הוא טען כי רק הרווח הוא ה"דבר" שהתקבל במרמה, ולכן רק סכום זה הוא בגדר "רכוש אסור" כמשמעו בחוק איסור הלבנת הון. העותרת, מצידה, התנגדה לפרשנות זו וטענה כי מלוא התקבולים שהופקדו בחשבונות הבנק על שם יוסי כהן הינם "רכוש אסור" ויש לחלטם במלואם.
פסק הדין בערעור
6. בית משפט זה (השופט ח' מלצר בהסכמת השופטים א' א' לוי וע' ארבל) דחה את הערעור בכל הנוגע להרשעתו של המשיב בעבירות הזיוף וההתחזות לאדם אחר, ובכל הנוגע לחומרת העונש שהוטל עליו. לעניין עבירות הלבנת הון - קבע בית המשפט, בין היתר, כי מעשיו של המשיב עולים בקנה אחד עם ההגדרה בחוק איסור הלבנת הון. נקבע כי מלוא התקבולים שהתקבלו מהווים "רכוש אסור", שכן הם רכוש שמקורו במישרין או בעקיפין בעבירה, אשר מנויה בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון. בית המשפט דחה את טענת המשיב לפיה אופי העבירות שביצע אינו נופל ב"ליבת" החוק ולא ראוי להרשיעו בו. העבירות שביצע מופיעות בתוספת הראשונה לחוק ומשכך - ניתן להרשיעו בהלבנת הון. על כל העניינים הללו אין צורך להרחיב את הדיבור, והם יעמדו רק ברקע ההחלטה הנוגעת לחילוט.
7. ביחס להחלטת החילוט, דן בית המשפט בשאלה האם היה מקום לחלט את מלוא התקבולים שהוכח כי הופקדו בחשבונות של יוסי כהן, או רק את רווחיו של המשיב. בית המשפט קבע כי מלוא התקבולים ניתנים לחילוט. זאת, מאחר שהוכח כי הסכום כולו, 1,637,000 ש"ח, הוא "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה" (סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון). בית המשפט דחה את טענת המשיב לפיה דירתו חולטה מבלי שנבחנה השאלה האם יוותרו לו ולמשפחתו אמצעי מחייה נאותים. ואולם, על אף האמור לעיל, קבע בית המשפט כי מתקיימים נימוקים מיוחדים, כאמור בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, המאפשרים לו להימנע מלהורות על חילוט רכושו של המשיב. בית המשפט קבע כי בנסיבות מקרה זה פיצוי קורבנות העבירה, תוך זמן קצוב מיום מתן פסק הדין, יהווה "נימוק מיוחד" שיאפשר לבית המשפט להימנע מלהורות על חילוט. בית המשפט קבע כי פיצוי לקורבנות חלף החילוט, מגשים במקרה זה הן את תכליתו ההרתעתית של החילוט - פגיעה בתמריץ העיקרי שיש לעבריין בביצוע עבירה ובבסיס המימון שלו, והן את התכלית הקניינית - הוצאת רכוש שאינו שלו מידיו של העבריין. הצדקה נוספת להימנע מן החילוט מצא בית המשפט בכך שהעבירות שבוצעו על ידי המשיב מופיעות אומנם בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון, אך אופיין מציבן בפריפריה של החוק האמור ולא בליבה שלו. כך, הכספים שנתפסו אינם כספים של משתמשים בסמים, רוכשי נשק בלתי חוקי או משתמשים בשירותי מין, אלא מדובר בכספים של רוכשים תמימים, אשר, כך קבע בית המשפט, מן הראוי שיוחזרו להם. כן קבע בית המשפט כי כל הקורבנות יפוצו, ולא רק אותם 42 איש אשר הוכח כי הסכומים ששילמו הופקדו בחשבונות על שם אחיו של המשיב. לעומת זאת נקבע גם כי הם לא יפוצו במלוא הסכומים ששילמו כתוצאה ממעשי הרמייה של המשיב, אלא רק הסכומים ששילמו ביתר, כלומר הסכומים ששילמו מעל לשווי הריאלי של הרכבים. צירוף הסכומים הוביל לפיצוי בסך של 752,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה. בית המשפט הוסיף כי סכום זה נופל מסכום החילוט, אך קבע כי ההפרש יוחזר למשיב וכי הדבר ישמש כתמריץ למשיב לשלם את הפיצוי לקורבנות מעשיו:
"...תינתן למערער (המשיב -מ.נ) האפשרות להפקיד בידי באי-כוחו את סכומי הפיצוי לקורבנותיו, כדלקמן: הפיצוי יעמוד על סך התשלומים שהמדינה הגדירה בכתב האישום ככאלו ששילמו 71 קורבנותיו של המערער ביתר כתוצאה ממעשי הרמייה שלו (כ-752,000 ש"ח, סך ההפרשים שבין הסכומים הנקובים בעמודה 11 לבין אלו שבעמודה 9 לטבלה שצורפה כנספח לכתב האישום, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד המכירה לכל רוכש, ועד למועד הנקוב להלן). ...יובהר, כי פיצוי זה נראה כהולם בנסיבות המקרה, אף אם הוא נופל מסכום החילוט (ובכך התמריץ למערער לבחור בדרך זו)...הנה כי כן ככל שיפקיד המערער, את הסכום האמור בידי באי-כוחו בתוך חודשיים ממועד מתן פסק דיננו זה, הרי שיהיה בכך לסברתי משום נימוק מיוחד (במשמעות סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון) - שלא להורות על חילוט רכושו של המערער לטובת המדינה, כאמור בפסק הדין." (פסקה 46 לפסק דינו של השופט מלצר)(ההדגשות במקור - מ.נ).
על קביעה זו - לפיה יש לבטל את החילוט ובמקומו להורות על פיצוי לקורבנות - הוגשה העתירה שבפניי לדיון נוסף.
העתירה לקיום דיון נוסף
8. העתירה לדיון נוסף שהגישה העותרת היא בסוגיית החילוט בלבד. העותרת טענה בעתירתה כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה וקשה, הפוגעת בתכליות החילוט, ובפרט בהרתעה. לטענתה, פסק הדין נשוא העתירה קבע הלכה חדשה הסותרת את ההלכה הקיימת בנוגע לפרשנות סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, כפי שנקבעה ב-ע"א 8679/06 חביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.2008)(להלן: עניין חביץ'). לפי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון יורה בית המשפט על חילוט רכושו של העבריין, אלא אם התקיימו "נימוקים מיוחדים", המצדיקים הימנעות מחילוט.
פסק הדין בעניין חביץ' מאפשר לכל נושה לו קיימת "זכות מוכרעת" ברכוש העבריין לטעון כי מתקיימים "נימוקים מיוחדים" המצדיקים הימנעות מחילוט. לטענת העותרת, במקרה זה, בידם של קורבנות העבירה לא היה פסק דין אזרחי הפוסק לטובתם פיצוי, ולכן לא הייתה בידם זכות מוכרעת ברכושו של המשיב. העותרת הוסיפה וטענה כי פסק הדין בעניין חביץ' קבע כי אומנם כל נושה לו "זכות מוכרעת" יכול לטעון שמתקיימים נימוקים מיוחדים, אך, קבע גם כי בהקשר לטענותיהם של נושים, יש לפרש את התיבה "נימוקים מיוחדים" בצמצום. כלומר, לא כל פגיעה בנושה כתוצאה מהחילוט תעלה כדי "נימוק מיוחד" המצדיק הימנעות מחילוט. על הנושה להראות כי הפגיעה שתוסב לו עקב החילוט קשה יותר מהפגיעה המובנת מאליה שגורם החילוט לנושים בדרך כלל. בענייננו, טענה העותרת, לא הוכחה פגיעה כזו. שכן, בניגוד לעניין חביץ', לא הוכח כי למשיב אין כספים אחרים, בנוסף לסכום המחולט, מהם יכולים להיפרע אותם קורבנות עבירה - ולכן - הפגיעה בהם אינה מצדיקה את ביטול החילוט.
לטענת העותרת, פסק הדין נשוא העתירה שהורה על ביטול החילוט לשם מתן פיצוי לקורבנות העבירה שאין להם זכות מוכרעת, וללא הוכחה כי למשיב אין רכוש נוסף ממנו יוכלו הקורבנות להיפרע, פוגע בתכליות החילוט. וכן, כאמור, סוטה באופן משמעותי מהלכת חביץ' אשר תחמה את גבולות המקרים בהם פגיעה בנושה כתוצאה מהחילוט תעלה כדי "נימוק מיוחד" המצדיק הימנעות מחילוט. העותרת טענה גם כי בהלכה שנפסקה בפסק הדין נשוא העתירה יש קושי. בפסק הדין נשוא העתירה קבע בית המשפט כי יש לבטל את סכום החילוט כולו, בסך של 1,637,000 ש"ח, אם ישלם המשיב את הפיצוי לקורבנות בסך של 752,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה. עוד קבע כי ההפרש שיתקבל בין סכום החילוט לסכום הפיצוי - יישאר בידי המשיב - כל זאת על מנת לתמרץ את המשיב לשלם את הפיצוי לקורבנות. הלכה זו, טענה העותרת, נפסקה בלי שהצדדים טענו בנושא ובלא שנפרשו בפני בית המשפט השיקולים הרלבנטיים והאפשרות לפגיעה באפקטיביות השימוש בכלי החילוט. כמו כן, טענה כי בכך יש כדי לפגוע בתכליות החילוט, ובפרט בהרתעה.
הצדקה נוספת לדיון נוסף מוצאת העותרת בכך שבית המשפט, מפי השופט מלצר, קבע כי מתן פיצוי חלף חילוט הוא בגדר מנגנון פיצוי "אזרחי", במסגרת ההליך הפלילי. לטענת העותרת, יש בכך קושי: אם מדובר בפיצוי אזרחי ולא בפיצוי במסגרת ההליך הפלילי (לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), הדבר מחייב הערכת נזק שנגרם לכל אדם שנפגע מהעבירה באופן מדויק. לטענת העותרת בחינה זו קשה היא בהליך פלילי. כמו כן, כתב האישום אינו מבקש לעסוק בהיקף הנזק האזרחי שנגרם לכל קורבן, ולפיכך הסתמכות על כתב האישום ועל הראיות שהוצגו במשפט עשויה להיות מטעה. העותרת מדגימה בעייתיות זו בכך שייתכן כי במקרה דנן חלק מקורבנות העבירה כבר מכרו את הרכבים שקנו מהמשיב לצד שלישי, תוך הסתמכות בתום לב על המצג שהציג בפניהם המשיב. במקרה זה, מירב הנזק נגרם דווקא לאותו צד שלישי. העותרת טענה גם כי ההבחנה שערך בית המשפט בין עבירות מקור הנמצאות ב"לב" חוק איסור הלבנת הון לבין עבירות אשר נמצאות ב"פריפריה" של אותו חוק - מנוגדת ללשון החוק ולתכליתו ולא ניתן למצוא בה הצדקה למנגנון הפיצויים שנקבע. לפיכך, ביקשה העותרת כי ייערך דיון נוסף בסוגיה זו.